צגה גברזגי (בת 28) לומדת אופנה בבצלאל- אקדמיה לאמנות ועיצוב זאת השנה השלישית.
"עליתי בגיל -11 מהעיר אדיס ביחד עם אמי ויש לי זיכרונות רבים מעיר ילדותי. עלינו מאוחר יחסית למשפחות אחרות כי היינו אמורים לעלות במבצע שלמה. העלייה לא הייתה טראומתית בשבילי כי הייתי עם אמי ואני רוצה להדגיש שאימי הייתה מבחינתי דמות מופת אותה אני ממשיכה להעריץ. היא הייתה אשת חינוך באתיופיה ובצעירותה הייתה גם פעילה חברתית ופוליטית דבר שאינו רגיל באתיופיה. היא באה ממשפחה ליברלית המאפשרת לשאול שאלות לגבי כל דבר במסלול החיים. היא למדה השכלה גבוהה באקדמיה כך שגם לי היה ברור שאלמד באקדמיה. המשפט ששמעתי הרבה בילדותי היה 'שתהיי הכי טובה כצגה ולא בהשוואה לאף אחד אחר' ואני משתדלת לממש זאת. התחרות היחידה שאני עומדת בה היא מול החלומות והיעדים שלי. ובזכות זאת מעולם לא הרגשתי שונה או פחות טובה מכל אחד ובכל מסגרת עד עצם היום הזה" היא אומרת.
היכן למדת, איך התקדמת בתור ילדה בארץ חדשה שלא דיברה את השפה?
"נשלחתי לסוג של אולפן למשך כחודשיים ולאחר מכן באולפנה בכפר מוצקין – כמובן אולפנה דתית. הייתי שם עד כיתה ט' אבל רציתי להרחיב בגרויות בעיקר במתמטיקה ובאנגלית. בכיתה ט' נשלחתי לעשות בגרות של יחידה אחת במתמטיקה וקיבלתי 100 אך רציתי לעזוב כי לא אהבתי את תנאי הלימוד כי יוצאות אתיופיה למדו במעין מקלט חשוך ומבודד במגמת אמהרית הרגשתי מופרדת ואז שכנעתי את כל הכיתה לצאת ולהפגין. הייתי כבר פעילה חברתית – עברתי לפנימיית 'הודיות' בה למדו גם בנים וגם למדו יחידות רבות יותר של מתמטיקה ואנגלית. הייתה לי הזדמנות להכיר אוכלוסיות חדשות של עולים והתחברתי בעיקר לצד החברתי. את הבגרות עשיתי במגמת מדעי החיים וחקלאות. עברתי לירושלים ובעצם זאת הייתה הפעם הראשונה שגרתי עם הוריי מאז עלייתי לארץ. לאחר תקופה קצרה, התגייסתי, במסגרת קורס "אמיר" ליוצאי אתיופיה. בזכות הקורס שובצתי במשרד הביטחון האזרחי, כמש"קית חוזים ומתכננים ,זה פתח בפניי אופציות מגוונות. פעם בשבוע עבדתי ולמדתי עם חייל בקבע בחיל המודיעין שלימד אותי תכנה בארכיטקטורה, שזה היה החלום שלי. למדתי לשרטט, לתכנן. אבל עם השחרור התחיל פרק חדש."
מה עשית?
"חזרתי לירושלים וחיפשתי עבודה עם הקהילה, רבים אמרו לי שמתאים לי להיות עורכת דין. הגעתי למשרד בו חיפשו מתורגמנים למשרדי ממשלה כמו בתי כלא, בתי משפט, קציני מבחן וכו' והעבודה שקבלתי בנתה אותי להיות מה שאני היום: שוב נחשפתי לאוכלוסיות חדשות, נוער בסיכון, נוער אלים, פושעים, אנסים, נשים שסבלו אלימות מכל הסוגים. באחת הפעמים ישבתי ותרגמתי בכלא למעלה משמונה שעות בחברת עו"ד ומורשע. שאלו אותי איך אני מתמודדת עם עבודה עם מעמסה רגשית כזו, אבל הייתה לי מודעות אישית שחייבים במקומות כאלה, שזאת שליחות חשובה לעבודה בקהילה. ההסתכלות על החברה, בדיקת הרבדים השונים שמרכיבים כל אלה השתנו. ושוב לא ידעתי באיזה מסלול לבחור עד שהחלטתי להירשם לאקדמיה בצלאל, ללימודי אמנות, אמנות המעבירה מסרים."
זהו שינוי כיוון מהעבודה בבתי הכלא ובמקלטים לנשים...
"תחילה למדתי במכינה לאקדמיה בתל אביב והכנתי תיק עבודות לבצלאל. עברתי גם ריאיון אישי והתקבלתי. היום אני לומדת בשנה השלישית מתוך ארבע שנים במגמת אופנה. במקביל אני עובדת במועדון לנוער בסיכון בשכונת נווה יעקב שהיא שכונה חרדית. מאז השנה הראשונה אני לומדת בזכות קרן מלגות לסטודנטים של אייסף ובמעורבות בקהילה פעלתי תחילה במסגרת פר"ח והיום אני עובדת פעמים בשבוע עם הנוער בסיכון, וגם מהבית עם קציני המבחן וכל גורם שהנוער צריך להתמודד מולו ובמסגרת אייסף אני פותחת בימים אלה גם קורס לגיל 19 ומעלה בשכונת נווה יעקב שיעזור להם בהבנת עולם התעסוקה כיום,קבלת כלים לבחירת מקצוע ולימודים, הכרות עם מקצועות חדשים ושיח עם אנשי מקצוע, בשיתוף עם המרכז לצעירים ול'הישגים'."
ומה הקשר עם תחום האופנה?
"אני קשובה לקצב הרחוב – מההפגנות של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארה"ב ועד להפגנות האתיופים בישראל. החברה נוטה לראות בהם ''שחורים',(אני מדברת על החוסר יכולת של החברה לראות בהם כאינדיבידואל שבא כל אחד מתרבות האחרת מבית אחר כי היבשת השחורה היא גדולה ומכילה בתוכה אין ספור תרבויות) 'שונים' אבל אני רוצה לראות בהם 'אדם' ולכן אני מנסה לבנות בגד משותף ל'אדם המפגין' ולא לקהילות שונות.(אני רואה בהם אדם, מעניין אותי איך הם רואים את עצמם כי לפעמים עולה בי השאלה שהמחנה המשותף היחיד זה הצבע מטשטש את התרבויות של כל אחד ונוצר פה דור של בעלי עור כהה מכל מיני מדינות האם מוכרח לייצר תרבות משותפת?) כל הסגנונות הופכים לסגנון אחד. זהו רק אחד המסרים החברתיים שאני מנסה להעביר. כמו כן כך בקורס 'בגדים מחויטים' אני משתמשת בעורות עזים מאתיופיה. אני מנסה להעביר את המסר של 'מה זה עורות?' תעשיית בשר איך משיגים אותם, איך שוחטים חיות על מנת להשתמש בעורותיהן. העור כאן הוא אלגוריה על שימוש פסול בשחיטת חיות לשימוש אישי בתחומים כמו ה'בגדים המחויטים' הנחשקים על ידי נשים אמידות בעולם המערבי. זוהי לא אופנה מתייפייפת, אני תופרת את העור של החיה על גב הבגד כסטיגמה. בתום הלימודים אני רוצה להמשיך לעבוד בתחום אופנה והאומנות אבל גם כשימוש חברתי להעברת מסרים."
והיא מסכמת: "עוד תשמעי עלי!"
