fbpx

סוציולוג חינוכי, איש חינוך ותיק ומוערך הוא ניסים כהן, אחד ממאה המשפיעים בחינוך של "דה מרקר" (2013), חתן פרס החינוך של אליאנס – כי"ח (2015), יקיר בית ג'אן (2018), ומנכ"ל עמותת יכולות המוכרת בהישגיה לצמצום הפערים לימודיים בבתי ספר יסודיים, חטיבות הביניים, ותיכוניים בפריפריה הגאו-חברתית.

בשיחה עמו נשמע כהן בן ה-61 צנוע ואינו שש לספר על מסלולו האישי אלא אחרי 'לחצים מתונים' של המראיינת וגם אז השיחה מלאה במשפטים כ'עזבי, זה לא חשוב, העיקר העשייה'.

ובכל זאת, מהיכן אתה בא? איפה למדת?

"נולדתי בעיר היפה אגדיר שבמרוקו ועליתי ארצה עם הוריי אחי ואחיותי בגיל 3 לאחר רעידת האדמה הגדולה ב-1960 בה נספו כ- 15,000 תושבים ונחרב חלק גדול מהעיר. עלינו ארצה לבית שמש אחרי מספר חודשים בהם שהינו במחנה המעבר במארסיי בדרום צרפת. מאז השתקעה המשפחה בבית שמש, שם למדתי בבית ספר יסודי, לאחר מכן תיכון ממנו נשרתי בכיתה י"א."

מדוע נשרת?

"עזבי, מה זה משנה...העיקר הוא שאחרי גיוס ושרות מלא בצנחנים השלמתי תוך שנה בגרות מלאה. התקבלתי לאוניברסיטה 'העברית' ללימודי תואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך. שם סיימתי גם את התואר השני בהצטיינות.

כיצד התפרנסת, איפה גרת, היה לך גב משפחתי?

"גרתי במעונות הסטודנטים ולפרנסתי עבדתי בכל העבודות האפשריות: אבטחה, חלוקת עיתוני בוקר, חלוקת לחמניות, שליחויות למיניהם, האמיני לי, לא היה קל. רעייתי, אף היא מבית שמש היתה אז מתמחה למשפטים. ובתום השנה הראשונה לתואר הראשון שהייתה מלאת תהפוכות – בשנת 1982 , פרצה גם מלחמת לבנון הראשונה, בה השתתפתי כלוחם, ובמהלכה גם נולדה בתי הבכירה (לכהן שלושה ילדים, ג"ל).

האם קבלת מלגות כלשהם בתקופת הלימודים?

"סיפור המלגות שלי היה מסובך... כשנרשמתי ללימודים טרם תחילת התואר מילאתי את טפסי ההרשמה לקבלה לאוניברסיטה שלתומי חשבתי שחיוניים לצורך ההרשמה והקבלה בלבד. בדיעבד התברר שנועדו גם לצורך בירור האפשרות לקבלת מלגה מקרנות שונות (כולל מאייס"ף). בשאלון רצו לדעת עלי הכל, איפה נולדתי, היכן נולדו הורי? מה עושים הורי, מה מצבי המשפחתי ועוד. השאלות בחלקן נראו לי חטטניות, לא רלוואנטיות ולפעמים אף גזעניות. מה השאלה היכן נולדת רלוונטית לקבלה ללימודים? לכן לא עניתי לשאלות אלה או שהשבתי בהתרסה ששאלות אלה לא רלוונטיות. מכל מקום יתכן שאי המענה לשאלות כגון אלה, פסלו אותי מקבלת מלגה מהאוניברסיטה ומאייס"ף. בנוסף שלחתי עשרות בקשות למלגה לעשרות קרנות וארגונים שם דווקא עניתי ברצינות מלאה לכל השאלות וצרפתי כל מסמך נדרש, הוזמנתי לפגישות, התחייבתי שבאים אסתייע אתנדב לפעילות חברתית, אך לא צלח הדבר ולא קיבלתי כל סיוע או מלגה. בסוף התואר הראשון ולקראת התואר השני מצאתי את עצמי במצב כלכלי גרוע... על סף שבירה, ואף שקלתי לעזוב את הלימודים, נואשתי מלמלא טפסים ולפנות לקרנות. ואז...הגעתי לאייסף...אבל זה סיפור ארוך..."

יש לנו זמן...

עזבי, הוא אומר, אבל אחרי עוד לחץ מצדי, הוא ממשיך: "הגעתי בדרך לא דרך לרוני ארז, אז רכז אייסף באוניברסיטה העברית וכבר עם כניסתי למשרדו, הודעתי לו בטון תקיף שאני לא מתכוון למלא אף טופס או שאלון, וגם לא לבצע פעילות חברתית! זהו! כל מה שאני רוצה הוא ללמוד ומבקש סיוע ומוכן להסתפק בהלוואה אותה אחזיר במלואה. תביני, הייתי נואש, נמאס לי מבקשות, מ'טופסולוגיה' וראיונות שמימלא לא יצא מהם דבר, ובנוסף כעוס ומתוסכל מהמחשבה שלא אוכל להמשיך ללימודי תואר שני בשל בעיה כלכלית. רוני חייך אלי ואמר לי: אני לא מבקש ממך דבר. שב, תירגע! ישבתי וגוללתי בפניו  את  הקושי הכלכלי שלי ושל אשתי שיחד השתכרנו כ-500$ לחודש שממש לא אפשרו תשלומי שכר למוד וגידול ילדה קטנה, וכן בחוסר היכולת להסתייע ע"י הורינו או מקור אחר. רוני, עדיין הקשיב וחייך וביקש לעיין בתלושי תשלום שכר הלימוד והמעונות שהיו ברשותי, ולבסוף ביקש ממני לחזור למשרדו בשעה שבע באותו ערב. נפרדנו בלחיצת ידיים. כשהגעתי למשרד, מוכן למריבה נוספת בקשר לטפסים, היה עמו נציג אייסף נוסף בשם גבי מלכא, שהסתבר בדיעבד ששימש כמנכ"ל הראשון של אייסף, גם הוא מחויך ונעים הליכות. שוב התחלתי "אני לא ממלא שום טופס, לא עושה שעות התנדבות, אני רק רוצה שייתנו לי ללמוד. "אין בעיה, הם ענו. תשאיר את תלושי תשלום שכר הלימוד ומחר בבוקר המזכירה תשלם אותם, תחתים אותם, ותתחיל ללמוד. בהצלחה!" ממש נדהמתי! לא האמנתי למשמע אוזניי! אתם רציניים? שאלתי? כן! ואז שמעתי את עצמי אומר 'אני מבקש שתתנו לי למלא את הטפסים'. בסדר, ענו לי והגישו לי אותם. מילאתי. ושוב שמעתי את עצמי אומר: 'אני גם מבקש להתנדב – תגידו רק מה היא הפעילות החברתית הקשה ביותר: " לחנוך אסיר - בכלא רמלה, ארבע שעות שבועיות". ולאחר כשבועיים כבר התחלתי לחנוך אסיר. זאת היתה הדרך הנבונה שלהם שהוכיחה עצמה.

בכל זאת, איך אתה מסביר את הגישה שלהם? הרי כל אחד יכול לעשות את זה, לדרוש, להעמיד תנאים.. מה היה מיוחד בך?

"האמת היא שאין לי מושג לא חשבתי על זה קודם. אבל כיום נראה לי שזה היה דווקא ממקום חזק, בטוח, חכם ונבון מצדם. לכאורה לא דרשו ממני דבר. הם ככל הנראה גם זכרו היטב את היעוד המרכזי של אייסף והסיטו הצידה לרגע את יעדי המשנה והסדר הפורמאלי והקונבנציונאלי והביטו על הדרש שבהתנהגותי ולא על הפשט. הם שמעו ויותר מכך הקשיבו למצוקה ולייאוש, וחשו ברצון העז שלי להמשיך ללמוד. יתכן וגם עיינו וראו את ציוני בתואר הראשון. הם פשוט שינוי את סדר הפעולות הרגיל ועובדה, זה עבד. התנדבתי, למדתי וסיימתי את התואר השני בהצטיינות. אני אסיר תודה לאייסף ולאנשים האלה שבדרכם החכמה נתנו בי אמון והזדמנות להצליח ואנו ידידים עד עצם היום הזה."

הוא סיים את לימודיו בשנת 86 ומאז לאורך השנים, דרכו של ניסים כהן קשורה בחינוך. משימתו – לדבריו היא לסייע ולהצליח מחדש עפ"י אמות מידה אוניברסאליות עם ילדים ונוער שבית הספר כשל עימם. הוא ניהל בית ספר, הקים את תוכנית אומ"ץ במשרד החינוך המושתת על פדגוגיה שפיתח, ניהל והנחה תוכניות אזוריות וארציות לנוער בנשירה ובנשירה סמויה ותוכניות להעלאת שיעורי הזכאים לבגרות בישובי הפריפריה.

לעמותת 'יכולות' שבראשה עומד גיל שוויד  הוא הגיע עם הקמתה ב-2001. העמותה מייסודה של קרן רש"י, הוקמה במטרה לתרום לצמצום הפערים הלימודיים תוך הקניית כלים ודרכי פעולה לבתי ספר.

באמצעות תכניותיה פועלת העמותה בבתי ספר עפ"י הנחת היסוד לפיה, כל אחד יכול להצליח בביה"ס, ללא קשר לרקע החברתי-כלכלי של הוריו או לשיוכו. וכי חובת ביה"ס והמערכת להוציא מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל הטמון בכל תלמיד.

מאז הקמתה עמותת יכולות (תוכנית תפנית לשעבר) בהצלחה רבה במסגרת מודלים שונים המבוססים על שיטת צמצום הפערים המואץ (שפותחה ע"י נסים כהן), וסיפקה מענה לצרכיהם של עשרות אלפי תלמידים בישראל, בבתי"ס יסודיים, חטיבות ביניים, בתי"ס תיכוניים ומסגרות על תיכוניות. פעילות התכנית התרחבה במשך השנים הודות לשותפויות עם משרד החינוך, רשויות מקומיות ושותפים פילנתרופיים וכיום מקיפה כ- 8,000 תלמידים.

"אני מאמין, והיום גם לחלוטין יודע אומר כהן,  כי ניתן לצמצם באופן ניכר ואף לבטל פערים לימודיים ולהוביל להצלחה לימודית מרשימה תלמידים בכל דרגת כיתה, שצברו פערים, כשלו ואף עומדים בפני נשירה מביה"ס.

"לדוגמה, במסגרת אחת מתוכניותינו – יכולות סטארט,  אנו מטפלים בתלמידים בעלי ההישגים הנמוכים ביותר בכיתות ט' המצויים בנשירה סמויה טרם גלויה, להם לפחות שבעה ציונים שלילים ומובילים אותם לסיום יב' ולרכישת תעודת בגרות. התוצאות:  כ- 71% רוכשים תעודת בגרות,  כ-94% מתגייסים לצה"ל, כ- 31% המשיכו לאקדמיה. בתוכנית  מידי שנה כ- 3,000 משתתפים (ט'-יב') מ-11 ישובי פריפריה ומעל 5,000  בוגרים. מתוך מטרה לחזק את בית הספר הציבורי, הביצוע כולו מתרחש ע"י הנהלת ומורי בתי הספר שכשלו בעבר עם התלמידים, בהנחית צוות יכולות ועפ"י הפדגוגיה של יכולות.

דוגמא אחרת, תוכנית – יכולות חסם לבגרות – מקבלת אליה תלמידי יא'-יב' שנכשלו או שעפ"י חוות הדעת של בית הספר יכשלו בבחינות הבגרות באחד עד שני מקצועות חובה לבגרות, המהווים עבורם חסם לזכאות בתעודת בגרות. התוכנית פועלת עם אלה ומובילה אותם להצלחה בבחינות בגרות במקצוע/ות החסם ולרכישת תעודת בגרות. התוצאות: כ- 95% מהמתחילים בתוכנית עומדים בהצלחה בבחינות הבגרות במקצוע/ות החסם. התוכנית מקיפה מידי שנה 1,500 – 2,000 תלמידים מכ- 30 ישובי פריפריה ולתוכנית מעל 14,000 בוגרים. גם בתוכנית זאת כמו בשאר תוכניות העמותה הביצוע כולו מתרחש ע"י הנהלת ומורי בתי הספר שכשלו בעבר עם התלמידים, בהנחית צוות יכולות ועפ"י הפדגוגיה של יכולות.

פעילות העמותה שזכתה לאחרונה לפרסום היא במגזר הדרוזי: לראשונה בהסטוריה החברתית של החינוך בישראל , בשנת 2013, שיעור הזכאים לבגרות במגזר שאינו יהודי עלה על שיעורו במגזר היהודי. המגזר הדרוזי הוא שעשה זאת (68.6% דרוזים לעומת 67.2% - יהודי.  ב-2016, 71.2% לעומת 69.3%) ויתרון זה של המגזר נשמר עד היום. תוצאה זאת הושגה בזכות פעולה משותפת של משרד החינוך ועמותת יכולות במגזר הדרוזי שהתבססה על הפדגוגיה של יכולות ותוכניות העמותה: תוכנית יכולות סטארט ויכולות חסם בכלל בתי הספר התיכוניים במגזר פעולה שהחלה ב-2007 וגדלה בהיקפה בהדרגה ויעודה היה להשוות את שיעורי הזכאים לבגרות במגזר לשיעורו ביהודי. התוצאות לא איחרו לבוא וכבר ב- 2013 נראו היטב לעיין גם בהשוואות מגזריות ארציות - בעליה החדה בזכאות המגזרית ובבתי הספר ומ-2013 ועד היום כ- 25%  מכלל הזכאים לבגרות במגזר הינם בוגרי יב' ממשתתפי  יכולות סטארט ויכולות חסם בבתי הספר במגזר.

בתיכון בית ג'אן המהווה מקרה פרטי לשינוי הכולל במגזר, 100% זכאים לבגרות כבר 5 שנים ברציפות. השינוי והעליה לצמרת ההישגים בישראל בבית הספר הושגו לאחר הפעלת תוכניות סטארט וחסם של יכולות בבית הספר שנתנו מענה לתלמידים בעלי ההישגים הנמוכים ביותר והובילו אותם לבגרות.  משתתפי יכולות בבית הספר מהווים כבר חמש שנים ברציפות כ-31% מכלל הזכאים לבגרות בבית הספר ושומרים את הישגי בית הספר בצמרת ישראל. כך בתיכון פקיעין – 94% זכאים לבגרות ולמעלה מ35% מכלל הזכאים מפעילות יכולות.

בבת ים שבמגזר היהודי לדוגמא תיכון המר גם הוא הגיע ל – 100% בגרות וגם כאן כ40% מכלל הזכאים מתוכנית סטארט של יכולות.  וכך בבתי ספר נוספים בפריפריה בבאר שבע, בקרית שמונה, באופקים, בחורה במגזר הבדואי ועוד.

במבט לאחור, כהן יכול להיות גאה בפועלו. מדוע נשר בכיתה י"א? אכן, את מי זה יכול לעניין! הוא עשה דרך ארוכה בה הוביל עשרות אלפי ילדים ובני נוער שבוודאי היו נושרים מכל המסגרות – אל מציאות של הצלחה וסיכויים לעתיד מלא הבטחות.

במבט לאחור, כהן יכול להיות גאה בפועלו אך אין הוא מסתפק בכך ומוסיף:

החפיפה הנמשכת בבית הספר הישראלי שבין רקע חברתי כלכלי להישגים לימודיים, היא בלתי נסבלת ואינה מכת גורל. תוצאות פעילות יכולות בשיתוף משרד החינוך מראות באופן ברור ומידי שנה שבית הספר הציבורי יכול גם יכול לבטל חפיפה זאת. עלות ממוצעת לתלמיד לשנת לימודים אחת בישראל היא כ- 25,000 ₪. תלמיד אחד שמגיע לסיום כיתה ט' עם 7 ציונים שליליים, בנשירה סמויה ומנוכר והתקבל לתוכנית סטארט – עלה למדינה עד סיום ט', מעל 200,000 ₪.

חמור יותר בישראל עפ"י נתוני כנסת ישראל משנת 2014, כ- 30% מהלומדים בנשירה סמויה ואלה מהווים למעלה מ- 100,000 תלמידי תיכון. הנשלים עם מציאות זאת כשאנו יודעים שכל אחד יכול? וכמה עולה לנו לתחזק נשירה סמויה זאת? ומה עם ההשלכות החברתיות הנובעות מהחפיפה השיוכית של התלמידים? מה עם השלכות תחושות הכשלון העצומות של תלמידים אלה? כאזרחי המדינה עלינו להמשיך לפעול להשפיע ולא להותיר הכל למוסדות המדינה, הרפורמות החינוכיות שהיו עד כה לא כוונו מלכתחילה לאוכלוסיות המוחלשות, ואחרי כל רפורמה אוכלוסיות אלה הזדנבו בניסיון למצוא פתרונות במציאות החדשה. כולנו מפסידים מכך. לכן עלינו להמשיך לפעול עוד ועוד בהתמדה למען צדק בחינוך.  

מדוע נשר בכיתה י"א? אכן, את מי זה יכול לעניין! הוא עשה דרך ארוכה בה הוביל עשרות אלפי ילדים ובני נוער שבוודאי היו נושרים מכל המסגרות – אל מציאות של הצלחה וסיכויים לעתיד מלא הבטחות.

 

Back to top