השיחה עם בת אל זגורי הייתה – אם לומר זאת בפשטות – מעוררת השראה במלוא מובן המילה. זגורי פתוחה, מחוברת למציאות, גלוית לב, ומלאת אופטימיות.
"נולדתי לפני 27 שנים בבאר שבע, הילדה הצעירה בין שישה אחים ואחיות. למדתי באולפנה "עמית" שבעיר אבל עם השנים 'קצת חזרתי בשאלה' אם כי אני עדיין קרובה למסורת, היא מספרת. שירתי בצבא ביחידת הרוכבים של המשטרה הצבאית וזאת הייתה חוויה מיוחדת במינה:
תארי לך שבתקופה ההיא היחידה קבלה מספר אופנועים מסוג 'הרליי דיווידסון', הידועים כסמל 'קוליות' של כוכבי רוק. הרכיבה על אופנוע כזה הייתה הרפתקה בלתי נשכחת".
ואחרי הצבא?
"נסעתי לטייל קצת. עבדתי ואספתי כסף בכל מיני עבודות כמו מוקדנית ב'ישראל היום' ומלצרית בלילות. אמנם סיימתי את הלימודים ללא תעודת בגרות אבל הבטחתי להוריי שאחרי תקופה קצרה – אדאג להשלים את הבגרויות ולהמשיך בלימודים. אכן כעבור שנה נרשמתי למכינה של מכללת ספיר וסיימתי את המכינה עם ממוצע של 96, ציון שלא הכרתי עד אז מקרוב. בזכות הציון הגבוה יכולתי להירשם לתואר הראשון בלימודי כלכלה במכללת ספיר אלא שבפסח באותה שנה מת אבי מהתקף לב באופן פתאומי. לא ידעתי כיצד אוכל לממן את לימודי בהמשך, הייתי מעורערת וכאובה. נשארתי לגור עם אמי כי הייתי הבת היחידה הלא נשואה ואפילו היססתי אם להתחיל בלימודים, אך הרגשתי מעין חוב לאבי כי הרי הבטחתי לו שאשוב ללימודים . תוך כדי חיפוש אחרי מקורות מימון מצאתי אתרים של קרנות שונות המעניקות מלגות, אבל הלב אמר לי לבחור ב'אייסף'. הבנתי שמעבר למלגה אמצא באייסף משהו נוסף, משהו שאני זקוקה לו.
"התחלתי את השנה הראשונה לתואר ובסמסטר הראשון נכשלתי בשלושה קורסים והממוצע בסוף הסמסטר שלי היה נמוך. האדם שרציתי להוכיח לו יותר מכל כי הצלחתי להתגבר על מכשולי בחינות הבגרות – כבר לא היה, סבלתי מהתקפי חרדה והמצב היה קטסטרופלי. באותה תקופה התחלתי את התנדבותי באייסף והמפגשים של ימי שישי היו לי לתמיכה ולמקור כוח. מנהל תכנית "רוח דרומית" של הקרן היה בשבילי כמו אבא, מבלי לומר יותר מדי ידעתי שהוא שם בשבילי, תומך אמיתי. בשנה א' פעלתי במסגרת גשר לאקדמיה, חנכתי תלמידה אחת לאורך כל השנה, חיזקתי אותה בעיקר במתמטיקה שהוא התחום החזק שלי, אבל גם במקצועות אחרים – לקראת בחינות הבגרות. בסמסטר השני מצבי בלימודים השתפר ושוב עליתי לממוצע 84 וכך במשך כל התואר הייתי שקועה בלימודים - הרגשתי שאני 'על הסוס'.
מה הייתה פעילותך העיקרית במסגרת אייסף?
"בשנה ב' לתואר הראשון פעלתי ביחד עם סטודנטית נוספת – קארין וחנכנו יחד תלמידים בתיכון המקצועי 'עתיד' באופקים. היינו מגיעות פעמיים בשבוע אחרי הצהריים ונפגשות עם כיתה אותה הרכיבו המורים במיוחד בשביל השיעורים שלנו. אלה היו תלמידים מוחלשים ואנחנו ראינו כמשימה לקרב אותם לאקדמיה – קארין ליוותה את הקבוצה בפן החברתי ואני לימדתי אותם מתמטיקה, כמובן. הייתה שנה עשירה בתובנות ואנחנו שומרים עם בני הנוער הללו עד היום על קשר. בשנה ג' כבר הייתי רכזת מנהיגות של שנה ב' ובנוסף לקחתי על עצמי להיות רכזת פרויקטים. למעשה הייתי רכזת אייסף של כל הסטודנטים של ב'גשר לאקדמיה' פרויקט בשיתוף קרן אלעזרא לזולת ופרח. כרכזת פרויקטים הייתי אחראית על 'גשר אשקלון' בשלושה בתי ספר תיכוניים בעיר, דבר שחייב אותי לנסוע לפחות שלוש פעמים בשבוע לאשקלון. מיותר לציין שבלילות עבדתי במלצרות".
ועכשיו, חזרת לבאר שבע?
"כן, השנה התחלתי את התואר השני במנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון וכבר התחלתי לעבוד על התיזה בנושא 'מימון התנהגותי'. במקביל אני מתרגלת במחלקה לכלכלה בה למדתי במכללת ספיר. וגם עובדת בירושלים במשרד העבודה באגף אסטרטגיה ושוק העבודה. בעצם אני נעה בין באר שבע, שדרות וירושלים. שנה מאתגרת. בקרן אייסף אני ממשיכה כרכזת פרויקטים של תואר שני ואני נפגשת עם יתר הרכזים פעמיים בחודש בימי שישי – באוניברסיטת תל אביב.
מה תעשי כשתהיי גדולה?
"אני מרגישה שאני רוצה להמשיך לדוקטורט ולהתקדם באקדמיה. עבודתי כמתרגלת במכללת ספיר רק הבהירה לי עד כמה אני אוהבת ללמד, להעביר ידע, לעמוד מול כיתה של סטודנטים סקרניים. את יכולת עמידה מול קהל הבאתי מאייסף. זאת עוד הוכחה כי הקרן הפכה לי לדרך חיים וממשיכה לצעוד איתי הלאה."
